רקויאם

העיר תל-אביב עולה בלהבות. אוויר סמיך, לוהט, מחניק מכה בפרצופך כשאת יורדת מהאוטובוס. קשה לחשוב עליך ככה, לבד בעיר החטאים של אמצע אוגוסט, הולכת לאיבוד ברחוב. כל-כל הרבה דרכים לשכוח את עצמך, כל-כך הרבה מדורי גיהנום פותחים בפניך את דלתותיהם, מזמינים אותך להכנס. אם רק היה אפשר לגונן עליך, להיות האביר על הסוס הלבן שיבוא ויציל אותך מעצמך. או אם רק היית רוצה לחיות. אני כל-כך רוצה שתרצי לחיות. העיר הזאת מסוכנת למישהי שרוצה עד כדי-כך להעלם. ואני לא מוכן עדיין לוותר עליך, להבין שאת אבודה. אבל אי-אפשר יותר להקפיא את הרגע הזה. האוטובוס ניתק מהתחנה בענן של פיח, התנועה מתחילה שוב ואני מעיף בך מבט אחרון כשאת מתרחקת ממני ומתחילה לחצות את הכביש.