הייתי היום אצל אמא שלי. לא ראיתי אותה הרבה זמן.

בשבועיים האחרונים המצב שלה התחיל להדרדר במהירות. היא לא יכולה לקום מהמיטה, והיא מדברת שטויות כל הזמן.

הכנתי לה אוכל, ואחר-כך לקחתי אותה לבית-שימוש. עד שבאתי, מישהו שם לה חיתול.

עזרתי לה להוריד את המכנסיים, והיא כל הזמן הורידה את החולצה בטעות.

היא צריכה להכנס לאשפוז, אבל בבית-החולים אין מקום.

כשהייתי קטן, נפצעתי פעם בכף-הרגל. אמא שלי לקחה אותי למגן-דוד.

פחדתי נורא שיעשו לי זריקת הרדמה. צעקתי כל הזמן שאני לא רוצה.

אמא שלי כעסה עלי שאני מפחד מהזריקה, וגם שבגללי היא צריכה לשבת במגן-דוד.

אז היא קמה והלכה והשאירה אותי שם.

היא השאירה לי כסף לרופא, וגם לחזור במונית הביתה.

לא יכולתי ללכת ברגל, בגלל הפצע.

בסוף תפרו לי את הרגל בלי הרדמה. כל הרופאים שאלו אותי איפה ההורים שלי, כדי שיבואו לקחת אותי. אבל לא עניתי להם.

כשחזרנו מבית-שימוש אמא שלי נפלה. היא לא הצליחה לקום, ואני הרמתי אותה וסחבתי אותה על הידים.

בדרך היא התחילה לבכות, ואמרה כמה אני טוב אליה וכמה אני חזק.

אני לא בכיתי אף פעם. גם לא כשתפרו לי את הרגל בלי הרדמה.

רק בזמן האחרון אני בוכה קצת.

וגם פעם, כשהיו לי כינים והיא הכריחה אותי לחפוף את הראש בנפט, וידעתי שאני מגעיל אותה. אז בכיתי קצת. אבל חוץ מזה לא בכיתי אף-פעם. אני יותר גיבור ממנה.

ועכשיו היא צריכה אותי. אין מישהו אחר שיעזור לה. היא כל הזמן בוכה ומבקשת שאשאר איתה.

מה אני יכול לעשות? אף פעם היא לא אמרה לי דבר כזה. אני עוזר כמה שאני יכול.

אבל זה לא אומר ששכחתי וסלחתי. אני לא אשכח ולא אסלח לעולם.

אוגוסט 2005: את הטקסט שלמעלה כתבתי לפני הרבה שנים, שתים-עשרה לפחות, בתור כיתוב למשהו, אני לא יודע בדיוק למה. אולי סרט אילם. אולי סיפור מאויר לילדים. הוא לא לגמרי מדויק. לא תפרו לי את הרגל בלי הרדמה. וגם אף אחד מהרופאים לא שאל אותי איפה ההורים שלי. בעצם, אף אחד לא התעניין. מה שבאמת קרה הוא שניצלתי את זה שכולם היו עסוקים ועמוסים וברחתי, למרות שהרופא הזהיר אותי שהזכוכית עוד בפנים, שצריך לחתוך ולהוציא אותה החוצה, אחרת זה מסוכן. הייתי מפוחד ואבוד ובודד, וכועס על עצמי על שהעזתי להצטרך שיטפלו בי. שום נהג מונית לא היה מטורף מספיק לעצור לילד בן שמונה או תשע עם סנדל אחד ורגל מדממת, והלכתי הביתה כל הדרך, ממגן-דוד-אדום ברוממה ועד קטמון הישנה, צולע על רגל אחת. אני לא זוכר אם הלכתי דרך משרד החוץ, גן סאקר, עמק המצלבה, או דרך גבעת רם, עמק המצלבה, או אולי אפילו דרך גבעת רם, ניות. זה גם לא משנה. העיר ירושלים, שאני עדיין אוהב ושבגלל כל הסיפורים האלה לא אוכל כנראה לעולם לחזור אליה, ראתה אותי בהרבה מצעדי תבוסה. את כל הרחובות האלה הלכתי במשך השנים מושפל, פצוע, ואבוד. אמא שלי היתה כבר אז, כנראה, מאוד חולה, למרות שאף אחד מסביב לא ראה את זה. מתישהו הצלחתי להמלט. את כל זה לא יכולתי כנראה לכתוב לפני שתים-עשרה שנה, למרות שהסיפור - שניהם, גם מגן-דוד, גם אמא שלי ששוכבת חסרת אונים במיטה ומתחננת לעזרה - קרו באמת. והם גם לא היו ארועים חד פעמיים. שניהם, כל אחד בדרכו, מאפיינים תקופה. היא עדיין גוססת, כבר חמש-עשרה שנים רצוף, למרות שעכשיו אפשר כבר להגיד בוודאות שלא נשאר לה עוד הרבה. היא מטופלת כעת יותר טוב, עם עזרה צמודה ואפוטרופוס - אחד מידידי המשפחה, אותם אלה שתקופה ארוכה כעסתי עליהם על שלא התערבו והוציאו אותי מהבית כשהייתי ילד - שמטפל בכל. אני עוזר כמה שאני יכול, שזה, אם להודות על האמת, לא הרבה כל-כך. הפצעים, בכל זאת, עדיין שם. ובעניין ההבטחה לא לסלוח? אני לא יודע. נשבעתי לעצמי שהשנאה, המחלה, המורשת הזאת שעוברת אצלי במשפחה מדור לדור, יגמרו אצלי. שאני אשבור את השרשרת. לפעמים זה אומר גם לעשות את הבלתי אפשרי, לעזוב דברים ולתת להם להשאר מאחור. אבל לסלוח? זאת אולי מילה חזקה מדי. בכל אופן, הזכוכית נשארה בכף-הרגל שלי שנים. מתישהו הרגל התנפחה, התבקעה בשטף של מוגלה, והזכוכית נחשפה למקום שבו יכולתי למשוך אותה החוצה. לא יכולתי להפסיק לרעוד אחר-כך במשך שעות.