לפעמים, בהתקף של מאזוכיזם, אני אומר לעצמי שאולי יש עוד סיכוי. שהכל היה רק חלום. שהיא לא הלכה לשום מקום. שהנה הנה תפתח הדלת לדירה שלי, והיא תעמוד בפתח ותחייך.
- עבר הרבה זמן.
- אל תהיי טפשה. את הרי תמיד היית כאן, איתי.
ונעשה אהבה. ואני אחבק אותה, רגועה ומאושרת.

אני עומד ליד המדרגות המטפסות אל בניין העיריה, מחבק את התיק התלוי על כתפי השמאלית ומצמיד אותו אלי. אנשים חופזים על פני. ממהרים לדרכם. אנשים נכנסים ויוצאים מחנויות הכלבו הגדולות העומדות משני - משני! - צדי בניין העיריה. מעל ראשם ענן של כאב, בולט יותר, צועק יותר, משום שהם מטביעים אותו בקניות. הם מתחננים למישהו שיבוא ויגאל אותם. ואני מרגיש שוב את הזעם. קר. חד. מטפס במעלה עמוד השדרה ומקפיא את הדם.

המבט חצוף. הלשון חדה. ובכל זאת: מתחת לסנטר המורם למעלה בהתרסה, הכתפיים מכווצות, כאילו היא מוכנה בכל רגע לספוג מכה. העיניים - כשהיא אינה מודעת לזה שאני מסתכל - מושפלות לרצפה. וגם: השיער החלק, הרך. הריח שלה. מאז שאיבדתי אותה הריח שלה חזק יותר.

לפני הרבה שנים, כשניסיתי בפעם הראשונה לכתוב על הטרוריסט שעומד מול בניין העיריה עם פצצה, טבוע בכאב, בזעם, בשנאה, זה היה דמיוני. לא היו עדיין מתאבדים מתפוצצים. מאז היתה אינפלציה ברמת האלימות. היום הכל מצטלצל אחרת.

אני מתגעגע אליה כל-כך.

המבט המושפל. השיער. הריח. הכתפיים המכווצות. התחינה השקטה שאגן עליה, שאהיה הנס שיציל אותה. והוודאות שאין שום סיכוי. שלא משנה מה נעשה, כולנו נידונים מראש להפגע, להידרס במאבק מול גורל עיוור, מול מערכת מטורפת שגזרה כלייה על כולנו. פעם, במיטה שלי, כששכבנו מחובקים ואוהבים, אמרתי לה שזה בעיני הנצחון האמיתי. תראי, אמרתי, איך בכל-זאת הצלחנו להיות מאושרים. דפקנו את השיטה.

זה היה אבוד מראש. מהתחלה לא היה לנו שום סיכוי.

לפני כמה חודשים - סיפור אמיתי - ביליתי יום שישי אחד אחר הצהריים כשאני מנסה לשכנע את הרשויות המוסמכות להתעניין במקרה אחד שהייתי עד לו, של התעללות קשה בילדה בת פחות מחמש. המקרה קרה בפומבי, בחנות מכולת. התוקפת היתה אמה של הילדה. אנשים התעלמו או בחרו שלא לראות, כמו שהם חולפים על פני ברחוב בסיפור, ממהרים לדרכם. ניסיתי את המשטרה, את האגודה למען הילד. בכל מקום היו רק קהות וקירות אטומים. אל פקיד הסעד של העיריה לא הצלחתי בכלל להגיע. המרכזנים סרבו להעביר אותי אליו.

אם היית פה. את היית כל-כך גאה בי. אני עושה את הדבר הנכון. אנחנו ננצח. שנינו. את תראי. אני אוהב. אוהב ומתגעגע. אבל אנחנו נראה להם. אני נשבע. אנחנו ננצח.

אני עומד מול בניין העיריה וממלמל לעצמי. מדי פעם אחד האנשים החולפים על פני מפנה את ראשו ומביט בי בתמיהה. אחר-כך הוא מושך בכתפיים וממשיך הלאה. צריכים לסלוח לו. הוא מאחר לפגישה. והרי אין שום סימן... אני מביט מסביבי, כאילו מצפה לראות אותה שם. ואני מחבק את התיק ומצמיד אותו קרוב יותר לחזה, ומתחיל לעלות, לאט, במדרגות הבניין.

אביב 1992\אביב 2005